דברים שיורמים יודעים: האם טבעי להאמין?

קורבוס תוהה: “האם דת היא חלק מטבע האדם? למה אנשים צריכים דת? יש לנו איזה תכונה הגורמת לנו להאמין? האם זה מצב טבעי עבור האדם להאמין בעל-טבעי?”

כמו שבודאי ניחשת, אין תשובה לשאלות מסוג זה ולו משום שאין הגדרה מוסכמת לא לדת ובוודאי שלא לטבע האדם. לכאורה, קשה למצוא מכנה משותף לדתות שבטיות המקדשות צמחים חיות או  או סלעים ולדתות מונותיאסטיות בעלות תיאולוגיה מורכבת שבמרכזן אלוהים מופשט שכדברי הרמב”ם “אין לו מהות חוץ לישותו”. ובכל זאת. אין תרבות אנושית שלא פיתחה דת כלשהי. האנתרופולוג סקוט אטרן מסכם כי בכל חברה אנושית מתקיימים 4 התנאים הבאים:

1. אמונה נפוצה בישויות על-טבעיות (אלים, שדים, רוחות..).

2. בטויים פומביים יקרים (הקרבה של משאבים חומריים, עבודה וזמן) של מחויבות לאותן ישויות על-טבעיות

3. ליישויות העל-טבעיות מיוחסת תמיד שליטה באירועים מכוננים בחייהם של המאמינים (לידה, בריאות, הצלחה, מוות)

4. פולחן: טקסים מתואמים של קבוצות מאמינים חזרה ריתמית על טקסטים, מנגינות או תנועות מוסכמות.

שפע עצום של הסברים לתופעה הדתית מופיע בכתביהם של פסיכולוגים, סוציולוגים ואנתרופולוגים. הויכוח, מטבעו, מושך אליו בעיקר אתאיסטים משום שעבור אדם מאמין הדת אינה חלק מטבע האדם אלא להיפך: טבע האדם נוצר על פי תכנית אלוהית המתגלה בדת. מוסכם אמנם שאין לנו “גנים דתיים” אבל אי אפשר לפטור תופעה כל כך אוניברסלית כמקריות: משהו מכוון אותנו לאמונה דתית ומשהו משמר את הדתות על אף המחיר הכבד שהן גובות ממאמיניהם. עושר התופעות הפסיכולוגיות והחברתיות הקשור בדתות מקשה אפילו על השוואת ההסברים שמציעים המדענים לתופעה. מי שרואה בדת קודם כל מערכת אמונות  מסביר אותה  כתוצר לוואי של המנגנונים בהם אנו מפרשים לעצמנו את העולם. מי שרואה בדת קהילה מסביר את הדת כדרך ליצירת לכידות חברתית ויש מי שדת עבורו היא בעיקר סיפור שאנו מספרים לעצמנו על העולם ושואל למה מעדיפים לזכור ולספר לאחרים דווקא את הסיפור הדתי.

ליקוי חמה שהכריע קרב ביוון העתיקה

בשנת 430 לפנה”ס עמד הצי האתונאי להפליג לקרב נגד ספרטא המסע כמעט והופסק עוד בנמל הבית בשל  בהלה שגרם ליקוי חמה  בקרב הספנים. ההיסטוריון פלוטארכוס מספר כיצד הצליח פריקלס, מנהיגה של אתונה לחדש את ההפלגה ” בראות פריקלס   כי רב החובל אחוז בהלה ואובד עצות, הסיר מעליו את אדרתו והחזיקה לפני עיניו של האיש לבל יראה הלה דבר ושאל אם סבור הוא שיש בכך משום אסון גדול או סימן לאסון. משהשיב רב החובל בשלילה אמר לו “ובכן מה לך כי תירא? הרי כל ההבדל הוא בכך שהדבר אשר גרם לאפלה הוא גדול יותר מהאדרת”.

הסיפור לכאורה מוזר: למה ארוע אסטרונומי חולף  ובלתי מזיק יגרום בהלה? ולמה נחוצה לרב החובל הבנה של סיבת הליקוי כדי להפליג?. המסלול האבולוציוני שעיצב את המח האנושי יצר בנו מנגנונים לעיבוד מידע ולהבנה של המתרחש בסביבתנו. מנגנון חיוני כזה הוא קישור של תופעות זו לזו ביחסים של סיבה- תוצאה.    התרחשות שאין לה הסבר “הגיוני” כלומר כזה שאנו יכולים לזהות בו סיבתיות (כמו ליקוי החמה בעיני הספנים) תיתפס כמסוכנת.  

רגישות לרעשים סביבתיים

 מקור השאיפה לסדר ולסיבתיות לדעת חוקרי האבולוציה האנושית נעוץ במורשת המשותפת לנו ולבעלי חיים רבים. גרוי סביבתי כרשרוש בעשב  יכול לרמוז על נחש ארסי המתפתל שם או סתם על תנודת גבעולים ממשב רוח. כיוון שמחירה של טעות שתגרום לנו הכשה גבוה בהרבה מהטעות ההפוכה שתגרום רק זהירות יתר הרי שתוצאת האבולוציה היא שאנחנו מתוכנתים לחפש מארבים. הדת היא ספק אמין מאין כמותו של הסברים סיבתיים לתופעות. עבור המאמין אין עמימות, לכל ארוע חיצוני: גשם או בצורת,  בריאות או מחלה יש גורם וסיבה ברורה ולכן העולם מסתורי ומאיים פחות. נטיה נוספת וייחודית של ההכרה האנושית היא היכולת “לקרוא מחשבות”.

אופן מחשבה זה  המאפשר לנו  לדמיין את עצמנו כפי שאנו נראים בידי אחרים ולהשליך מהעולם הפנימי שלנו על חברינו חיוני להצלחתנו בסביבה החברתית שיצרנו סביבנו. חלק חשוב בהבנה שלנו של בני אדם אחרים הוא שאנו מייחסים להם תמיד רצונות, מחשבות, רגשות וכוונות. נראה האמונה הדתית הרואה בכל מה שמתרחש תוצאת פעולתם של כוחות בעלי מודעות ורצון מתאימה ככפפה ליד לדרך בה אנו מסתכלים ממילא בעולם. כל שנדרש הוא הרחבה של עקרון הרצון והכוונה מחברת בני האדם לסביבה הפיזית. אל, כלומר ישות בעל כוחות גדולים וידיעה על מעשינו הוא המשך טבעי של גורמים הקיימים בתודעה.

כבר בגיל הינקות אנו לומדים לייחס את הפעולות המשמעותיות ביותר של בני האדם סביבנו לגורמים בלתי מוחשיים וכמעט מופשטים כמחשבות, רגשות וכוונות. היכולת הזו ליצור ישויות מופשטות ולפעול עליהן במחשבה היא התפתחות אבולוציונית חשובה שהדת היא תוצר לוואי שלה. הפילוסוף דקארט ש”אני חושב משמע אני קיים” היא עבורו הוודאות הראשונית היחידה ראה במושג שלנו בדבר ישות אינסופית בלתי מוגבלת ומושלמת ראיה לקיום האל משום שאין בנו או בסביבה שום עצם שיכול ליצור מושג שכזה בנפש. מה שדקארט אינו מביא בחשבון הוא שהאנשים הראשונים שאנו רואים סביבנו בינקות הם כל-יכולים וכל-יודעים עבורנו.

עד גיל 3-4 ילדים בטוחים שמה שידוע להם ידוע גם לכל אדם אחר ובפרט לאבא ואמא ואכן, דמויות אב ואם  הם דימויים נפוצים מאוד לאלים בדתות רבות. נראה שבתהליך ההתפתחות הפסיכולוגית אין לנו צורך ליצור מושג של ישות כל- יכולה וכל-יודעת אלא להיפך: להוציא מהקטגוריה הזו מי שמתברר כמסוגל לטעות ולהיות מרומה. בניסוי בו הוצג לפעוטות בני 5 חודשים סרטון המציג תנועה של עצם הצליחו הצופים להבחין במצב בו תנועת העצם סתרה את עקרון רציפות התנועה: סרטון בו החפץ “דילג” על חלק מהמסלול זכה לבחינה מדוקדקת יותר. לעומת זאת אותה שבירה של רציפות התנועה בסרטון בו הוצג אדם לא נראתה לצופים מוזרה. נראה כי ההבחנה בין חפצים המופעלים מבחוץ  לבני אדם (שתנועתם רצונית) מוטמעת בנו כך שהתינוק אינו מייחס מגבלות פיזיקליות לגוף האנושי אפילו כשהוא אמור להתנהג כחפץ לכל דבר.

לדעת מי שרואה בדת “תופעת לואי” של התפתחות המח האנושי הרעיונות הדתיים “דביקים”כלומר קלים לזכירה ולהפנמה בשל התאמתם לאופן בו הותאמנו לקלוט ולעבד מידע.  כפירה, לעומת זאת,  דורשת מחשבה כנגד האינטואיציות והמנגנונים המכתיבים את תפיסת העולם שלנו.

אבל יש מי שעבורו הדת אינה סתם תוצר לואי של ההכרה האנושית אלא מנגנון המשפר את סיכויי ההשרדות שלנו כיחידים או כקבוצות ממש כמו יכולתנו לללכת על שתיים או ליצור כלים.  בתאוריות אלו נעסוק אי”ה בשבוע הבא.

עלתה בדעתכם שאלה מעניינת, מסקרנת, מוזרה, הזויה או מצחיקה? שלחו ל [email protected]

עוד בנושא באתר הידען:

• האל כמ.ש.ל.
• הטילים התועים של הדת
• “אנו כמדענים מנסים להפריך את האבולוציה אך ככל שאנחנו נכשלים בכך אנו רוחשים לה הרבה יותר כבוד”
• הר של כסף: על אינדיאנים, כבשים ואינפלציה
• מטבע זהב נדיר מאוד בן כ-2200 שנה התגלה בחפירות בצפון